מה זה תחנות בחיים?

​

למה בכלל תחנות? מה זה אומר?

בדרך כלל אלה השאלות הראשונות ששואלים אותי.

 

אני רואה את החיים כתחנות, מתחנה רכבת ענקית של לונדון או ניו יורק לתחנה כמעט נטושה באמצע שום מקום מדבר או ברמת גולן. כשהתחנה מוכרת ואני יודעת לאן אני הולכת אף תחנה לא נראית בודדה. להפך, אני מוצאת את היופי,את פינות החן ורואה בתחנה מקום חם.

אבל ברגע שאני לא בדיוק יודעת איזה קו אני אמורה לקחת, את השעות של הרכבת אם היא יוצאת בזמן או מאחרת, לאן בדיוק אני אמורה להגיע.. אז נכנס הסטרס, אין אפילו אין חשק להיכנס לתחנה.

ככה זה גם בחיים, כשאני יודעת את הדרך, כשהחיים ברורים לי, אני נהנית מהדרך, אני בפול אנרגיה. אבל ברגע שנכנס הספק אני מיד מרגישה כמו הפעם הראשונה שהייתי בתחנה בלונדון, לבד עם ילד בעגלה ואין לי מושג איזה רכבת אני לוקחת...ידעתי רק לאן אני רוצה להגיע..

משם נולד הרעיון של התחנות, הרי ככה אני מרגישה בדיוק כשאני תקועה בחיים.

יש פעמים שידעתי לאן אני רוצה להגיע, והדרך לא הייתה ידועה ולפעמים לא ידעתי אפילו לאן אני רוצה להגיע (מי אני בכלל). אני בסופו של דבר הייתי המדריכה של עצמי. הלכתי למדתי, בלונדון בארץ פורנטלי בזום, עד שיצרתי לעצמי את הדרך ודרכה את המטפלת שאני, מלווה תחנות בחיים כדי שאוכל לעזור לכמה אנשים שאפשר כדי שלא יהיו לבד בתחנה.

ואם אני באנלוגיה של תחנות, אז הרגע הזה שאתם הכי אבודים פתאום מגיע מישהו, שואל אם אפשר לעזור ומעלה אתכם לקו שלכם? אז זאת אני בחיים שלך.

ברגע שהכל נראה אבוד, שהחיים נראים כמו רכבות שטסות לי מול העיניים ואין לי מושג מה הרכבת שלי, אני באה עם סל כלים , הרבה לב ומוציאה ממכם את המירב שלכם..ונפרדת עד התחנה הבאה.

​